כ"ג שבט תשע"ט

29/01/2019

"אסתי, אני רוצה למסור את הבת שלי לאימוץ"

שני קולות בתוך ליבי

אסתי, הבהלת אותי עם הכותרת הזאת.

נכון, גם אני נבהלתי, אבל מה לעשות שזאת היתה השאלה שהושארה בשבילי
בתפריט ההודעות בקו "אמא לעניין"
ומצאתי לנכון להתייחס אליה בדחיפות.

"אסתי, מה אני עושה שאני מרגישה שאין לי כוח לבת שלי.
אין לי כוח לגדל אותה ואני רוצה אפילו למסור אותה לאימוץ.
היא לוקחת ממני את כל כולי. אני מרגישה שהתפקיד הזה לא מתאים לי.
להלן נוסח תשובתי המוקלטת בקו (ניתן להאזין: 02-6365494)

"…לפני שאני עונה על השאלה הזאת אני רוצה לציין,
הדרכה בטלפון אינה תחליף לייעוץ מקצועי.
אין לי מספיק פרטים כדי לתת לך מתכון שבטוח מתאים לך.
לכן אני מציעה שתתייחסי לדברים הבאים כאילו את קוראת איזשהו מאמר על הנושא
ותיקחי את מה שמתאים לך.

קודם כל מה שאני רוצה לומר לך זה שאני מאוד מעריכה
את הכנות שלך להכיר במה שאת מרגישה
ואת האומץ שלך לשאול את השאלה הזאת.

עצם העובדה שהחלטת לעשות מעשה ולהקליט את השאלה
מוכיחה שאת מעוניינת בשינוי ופועלת בכדי למצוא פתרון למצב.

חשוב! יש הבדל אם את מרגישה כך רוב הזמן כאמא,
או שמידי פעם, ברגעים של קושי, עייפות, תסכול או חולשה, עולה לך מחשבה כזאת.

אם זו מחשבה תמידית, אני מציעה לך לפנות לעזרה מקצועית,
קודם כל לטובת עצמך, וכמובן גם לטובת בתך.

אם זו מחשבה שבאה לבקר מידי פעם, גם זה תלוי במצבים משתנים.
לפעמים זו תופעה נורמלית שקורית לאימהות רבות שזו הלידה הראשונה שלהן.
קשה להן להסתגל לסדר יום שבו עולל חסר אונים תלוי בהן
והן לא יכולות לאפשר לעצמן את החופש שהיו רגילות אליו לפני כן.

מה שקורה פעמים רבות, זה שהאמא מבוהלת מהמחשבה הזאת
ומנסה להדחיק ולהכחיש אותה,
אבל אז, כמו קפיץ שלוחצים אותו, קופצת המחשבה ומשתלטת יותר ויותר על המחשבות שלה. 
כתוצאה מכך האמא חוששת שאולי באמת היא לא אוהבת את הילד.
ענני החששות מעיבים ומסתירים את האהבה
ומתחזקת המחשבה שאולי אין היא מתאימה לתפקיד הזה.
אולי היא לא יכולה לגדל את הילד שלה, ואז היא מתמלאת רגשות אשמה.

רגשות אשמה הם רגשות לא נעימים,
לכן הנטיה היא להתנער מהם ולהשליך את האשמה על מי שכביכול גרם לנו לחוש אשמים.

במקרה כזה – על הילדה הקטנה.
הכעס כלפי הילדה מחריף עוד יותר את התחושה שהתפקיד הזה גדול עליך
ושאולי חלילה את לא מתאימה אליו.

אז מה עושים?
איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה ומשתחררים מהמחשבות והתחושות השליליות?
הסיפור הבא יבהיר לנו את הדברים.

הרבנית זוננפלד, אשת רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, הייתה אשת שיחה מדהימה.
נשים רבות היו מוצאות אצלה אוזן קשבת.
מה שהיה מיוחד בה זה שכל אחת מכל גיל הייתה מרגישה בנוח לשוחח איתה,
לשתף אותה במה שמעסיק אותה או לשפוך את הלב במה שעובר עליה.

זו הייתה יכולה להיות ילדה קטנה שמספרת לה על חוויותיה בבית הספר
נערה מתבגרת שמתמודדת עם תהפוכות חברתיות,
אמא צעירה לילדים קטנים,
אישה בגיל העמידה שמחתנת ומארחת ילדים,
אשה מבוגרת שסובלת מכאבי רגליים.
כל אחד מצא בה אוזן קשבת והרגיש מובן.

פעם אחת שאלו אותה: "תגידי סבתא, איך את עושה את זה?
איך את מצליחה לתת את ההרגשה הזאת שכל אחד מרגיש אצלך מובן.
אף אחד לא מרגיש קטן או מטופש עם הבעיות שלו כשאת מקשיבה לו".

התשובה שענתה הרבנית הייתה: "אני לא רק האישה בת השבעים שאתם מכירים עכשיו,
אני גם הילדה השובבה שהייתי פעם, אני גם הנערה המתבגרת שהייתי,
אני האמא הצעירה שהייתי, האמא שמחתנת ומארחת ילדים
וגם מה שאני עכשיו. אז איך לא אבין את כל מי שמגיעה אלי?"

מה שהרבנית הדגולה הזאת לימדה אותנו זה שאנחנו לא רק מה שאנחנו עכשיו.
אנחנו גם מה שהיינו.

אני לא רק האמא הצעירה שמתמודדת עם ההסתגלות לילדתי הקטנה.
אני גם הנערה הצעירה שהייתי,
והנערה הצעירה שחיה ופועמת בפנים צועקת שהיא רוצה קצת חופש.
אם נתעלם ממנה ונחסום לה את הפה היא רק תצרח חזק יותר
ובסופו של דבר תשתלט על כל ישותנו
עד שחלילה נחשוב שהיא בעצם מבטאת את כל עצמנו, וזה לא נכון.
יש בי גם קולות אחרים. יש בי חלקים נוספים.
יש בי את החלק הבוגר שרוצה לקחת אחריות ולהצליח.
מה הפתרון?

ובכן, קודם כל להבין את החלק הזה שבתוכנו ולקבל אותו בחמלה. לתת לו מקום.
לאהוב אותו. לא להרגיש אשמים בגללו. להבין שזה הגיוני וזה בסדר.

כשאנחנו מכירים בחלק הזה ובצורך שלו
אז הוא מרגיש מובן ורגוע יותר ומאפשר גם לקולות אחרים לעלות.
הוא עשוי להיות יותר פתוח וסבלני גם כלפי החלק הבוגר
שרוצה לקחת אחריות ולטפח את הילדה ואת הקשר אליה.

במסגרת טיפול מקצועי עושים את העבודה הזו באופן מדוייק, יסודי ומפורט,
עם זאת, לעתים מספיקה ההבנה הפשוטה הזאת.

אני זוכרת את עצמי בתקופה עמוסה מאוד בשנים שהילדים היו קטנים.
לא היה לי קל אבל לא רציתי להכיר בכך.
הכחשתי את הקושי: "קשה לי? מה פתאום?! קשה יותר כשאין ילדים! אסור להתלונן!".
בסיעתא דשמיא תפסתי את עצמי יום אחד והחלטתי להקשיב לצורך הפנימי שלי.
הצורך שבאותה תקופה היה דומיננטי ביותר הוא התשוקה העצומה שהייתה לי לצאת לצייר.

בנעורי אהבתי מאוד לצייר, סתם לצייר לשם ההנאה האומנותית שבכך.
עכשיו, בתקופה העמוסה הזאת, מי בכלל חושב על לשבת ולצייר.
מה, ירדתי מדעתי?! אני משועממת?! וכך הדחקתי את הרצון הזה,
וכשמישהי שאלה אותי: "נו, אסתי, מה קורה, את עוד מציירת?"
הייתי מחייכת ואומרת: "אולי פעם עוד אצייר, כשאצא לפנסיה, כרגע אין לי פנאי".

מצאתי את עצמי חולמת על הימים שבהם אצא לפנסיה ואצייר כמו שאני אוהבת".
באיזשהו שלב תפסתי את עצמי ואמרתי:
" הי, רגע, זה לא פייר, מה אשמים הילדים שלי,
שמאחר ואני דוחה את הרצון שלי עד לאחר היציאה לפנסיה,
אני נעשית קצרת רוח כלפי השנים שבהם אני מגדלת אותם.

כאן ב"ה קיבלתי את ההחלטה לפנות לעצמי זמן כדי לספק לעצמי את הרצון הזה.
במשך כשנה הייתי יוצאת פעם בשבוע למקום שקט, לכמה שעות כדי לצייר,
ובזכות זה נעשיתי הרבה יותר רגועה, סבלנית ושמחה.

הפעולה הזאת מילאה אותי סיפוק עד היום, אפילו שזה היה לפני למעלה משבע עשרה שנה.

לסיכום, כשאנחנו מקשיבים לעצמנו ומשתדלים לחיות בשלום פנימי,
השלום הזה משפיע גם על הקשר שלנו עם זולתנו ועל הסבלנות, הרגיעה והשמחה שלנו.
במילים אחרות: "כשאת אוהבת את עצמך קל לך יותר גם לאהוב את הילדים שלך".

מתחברת לדברים? יש לך הערות? הארות? השגות?
מזמינה אותך לכתוב לי לדוא"ל: Estihes@gmail.com
או להשאיר תגובה בטופס למטה. אשמח לשמוע ממך (:

תגובות: