בס"ד

סיפור יפה מתאר אמא יהודיה
שנסגרת בערב במטבח
ומפנקת את עצמה בארוחת ערב.

לילדים שמבקשים אותה מעבר לדלת
ורוצים לדעת מה היא עושה שם,
היא עונה: "אני עושה לכם אמא בריאה וחזקה".

סיפור נחמד
ובאמת יש מה ללמוד ממנו.
אמנם לא תמיד אפשר לעשות "העתק הדבק"
כי לכל בית יש את התנאים שלו
וכל אמא יכולה למצוא את שביל הזהב המתאים לה כדי להעניק לעצמה
מבלי שהילדים יחושו נטושים או זנוחים.

ההסתייגות הקטנה שלי היא ממה שעלול להשתמע מהסיפור.
כאילו העילה היחידה לאמא להעניק לעצמה את צורכיה היא למען האחרים.
אמא יכולה לאכול גם מהסיבה הפשוטה, היא רעבה.

נכון שהנתינה היא מטרה נאצלת
שבשבילה ירדנו לעולם
וחיי אימהות מעניקים לנו כל הזמן את ההזדמנות לשפר ולהשתפר במידת הנתינה.
עם זאת
מי שסבורה שהיא יכולה או צריכה לתת מבלי למלא את עצמה
עלולה למצוא את עצמה כמו רכב שלא מילאו בו דלק.

סליחה, הדוגמה לא מוצלחת
כי רכב הוא לא בן אדם
והוא נוצר להסיע אנשים.
את, לעומת זאת – אדם, בחיר הברואים.
את עולם מלא.
חובתך לאפשר קיום לאותו עולם.
לתת לו את המרחב,
את האמונה שאת ראויה
ושאת לא צריכה להצדיק את היותך ראויה
כי את ביתו האהובה של הקב"ה
וכמו אבא טוב – הוא לא מתנה את האהבה שלו אליך
במה שאת עושה, או במה שאת מספיקה.

אין מידה נעלה ממידת הנתינה.
אין כמו נתינה לאדם מישראל
ואת בתוכם.
תני גם לעצמך, גם זו נתינה
שעושה נחת לאבא שבשמיים.

ערב אחד כשהלכתי לישון
אמרתי: "ריבונו של עולם, הריני מוחל וסולח…"
במחשבתי ניסיתי להעביר את הקפידות הקטנות שאולי עלו לי במהלך היום
ואז הבריקה לי מחשבה.
הריני מוחלת וסולחת – גם לעצמי.
ונותנת לעצמי הזדמנות חדשה
מחר להיות אפילו עוד יותר טובה.

שיהיה לך נחת מעצמך ומילדייך.
אסתי.