בס"ד

"אמא, מה אני עושה עם שימי?"
כך שאלה אותי יום אחד ביתי הבכורה.
(ניתן להאזין גם בקו "אמא לעניין": 02-6365494)

שימי הוא נכדי המתוק.
ילד כובש עם עיניים יפות (מילה של סבתא 😉).

"שימי גומר את הלילה שלו כל בוקר בשעה ארבע וחצי (!)
ואז הוא מגיע להעיר אותי"
המשיכה ביתי לתאר.
"אני לא רוצה להרגיל אותו לישון איתי
אז אני קמה טרוטת עיניים
ועוברת לשבת ליד מיטתו
ולנסות להרדים אותו בחזרה
אבל הוא ערני לגמרי. מבחינתו הלילה נגמר.

אני משוועת לשינה
וחוששת להשאיר אותו כך
כי הוא עלול להעיר גם את הילדים האחרים
ואז – שמחה וששון ליהודים".

נשמתי עמוק.

יש רגעים שבהם אני מרגישה כאילו כל הידע שרכשתי נלקח ממני.
מה אגיד לה?
מה אני בכלל יודעת?
זאת הבת שלי
וכשהיא מתארת את ההתמודדות הזאת
אני מרגישה כאילו זה קורה לי עכשיו ביחד איתה.

איך אני יכולה לעזור לה?

באותו חלקיק שניה
כשהיא ממתינה על הקו להדרכה
אני נושאת את עיני לשמיים.
"הנני בידך,
תן לי את המילה המתאימה"

בס"ד ניצת בי רעיון:

"תכתבי סיפור דומה על ילד אחר.
תתארי בדיוק את אותה תופעה.
תתארי את הילד שמתעורר ורוצה את אמא.
תתארי איך אמא עייפה ורוצה עוד קצת לישון,
את הילד שמתעורר בלילה הבא ומחליט שהוא לא מעיר את אמא
כדי שיהיה לאמא כוח בבוקר להלביש אותו וללכת איתו לגן.

"תתארי את ההתמודדות של הילד
איך הוא מתלבט ואילו פתרונות הוא מוצא לעצמו.
למשל – הוא לוקח את הבקבוק עם המים שאמא הכינה לו
והופך את פניו לצד השני"
פעולה טקסית קטנה שכזאת עשויה לחזק בילד את תחושת הבחירה
ולסייע לו להרגיש ביטחון מסויים.

יומיים אחר כך היא דיווחה לי:

"אמא, אני חייבת לספר לך.
אתמול בבוקר כתבתי את הסיפור.
כמה משפטים קצרים בכל עמוד.
אחר הצהריים אמרתי לו שכתבתי סיפור בשבילו.

הוא הביט בי בעיניים נרגשות:

"באמת?!"

"אתה רוצה שאספר לך?"
שימי התיישב לידה, מרוגש כולו והיא סיפרה לו את הסיפור.
"אמא, נכון זה אני?" הוא שאל אותה באמצע.
"זה דומה למה שקרה לך?" היא שאלה במענה.
שימי הנהן והמשיך להקשיב ברתק.

כל אותו אחר הצהריים הוא הסתובב עם ה"ספר" שאמא כתבה עבורו.
בלילה הוא ביקש לישון עם הספר.
למחרת בבוקר אמו התעוררה וגילתה שהשעה שבע.

שימי לא הגיע להעיר אותה.

התברר שאמנם שימי התעורר מוקדם
אבל הצליח לעמוד בכך ולהימנע מלהעיר אותה.

"היה לך קשה?" היא שאלה אותו.
"כן", הוא הנהן
ולא הבין למה פתאום העיניים של אמא מלאות דמעות
והיא יורדת אליו, מחבקת אותו
ולוחשת לו אל תוך האוזן: "שימי, אתה גיבור".

ברוך השם, מאז חלפו כמה שבועות
שימי מאפשר לאמו לישון.
ונכון לעכשיו, גם שעות השינה שלו השתפרו.

אולי את קוראת עכשיו את הדברים האלו
וחושבת לעצמך:
"נו טוב, לה הפתרון הזה מתאים. כנראה שהיא יודעת לכתוב יפה.
לא כל אחת יודעת להמציא סיפורים".

אני רוצה לגלות לך סוד.

בשביל הילד שלך את כותבת הסיפורים הטובה ביותר בעולם.
אם תחליטי להשתמש בכלי הזה
הילדים שלך יהיו החסידים הגדולים ביותר של הסיפורים שלך 
(הקטנים כמובן, הגדולים כבר בוחנים את הדברים דרך העיניים של החברים שלהם).

אין כמו הסיפורים של אמא.

ואם תחליטי להוסיף גם ציורים מעשה ידייך אז בכלל…