בס"ד

לפני שאני מתחילה עם הנושא שלנו היום
אני רוצה להודות מקרב לב
על כל התגובות המרגשות שקיבלתי
על הפוסטים האחרונים בנושא גיל המרי.

כותבת לי אמא:
"לא הבנתי מה עובר על הילד שלי,
הייתי מתוסכלת כל כך.
הרגשתי חסרת אונים
ועכשיו אורו עיני. נרגעתי.
אני נושמת לרווחה והרבה יותר מחייכת".

תגובה נוספת שריגשה אותי מאוד –
באחד מהפוסטים הקודמים התייחסתי לשאלה
אודות ילד שסובל מקשיי קשב וריכוז
ונוהג לקחת דברים מתיקים של אחרים.

את תשובתי השארתי גם בקו "אמא לעניין" (02-6365494)

לאחרונה התרגשתי מאוד לקבל את תגובתה של האמא:
"אסתי התשובה שענית לי החייתה אותי ונתנה לי כח וכלים.
במיוחד התחברתי להערכה העצמית
כי אני באמת צריכה חיזוק בנושא הזה.
רציתי גם לומר שב"ה הילד משתפר ועולה
ורואים תוצאות משמעותיות.
שינינו את הגישה וזה קרב אותו מאוד 
והוא מחזיר לנו אהבה"

התגובה הזאת ריגשה אותי במיוחד
והעלתה דמעות לעיני
כי אני שומעת על קשיים ונותנת תשובות
אבל פעמים רבות
ההזדהות שלי עם הקושי והכאב של השואלות
ממשיכים ללוות אותי.

כולי מלאה תקווה שהצלחתי לעזור
ואני גם מתפללת על כך.
עם זאת, לא תמיד אני יודעת אם התשובה שלי עזרה.
האם היא הביאה הקלה?
לכן כשאני שומעת שאכן התשובה הועילה
זה מרגש אותי מאוד
ונותן לי כוח להמשיך.

נחזור לנושא שאנחנו עוסקות בו
ולשאלה שבכותרת מייל זה:
מהו הדבר שממנו פחדו אזרחי צרפת בתקופת לואי השש עשרה?
התשובה היא: עכבר!
מדוע?
משום שכל האזרחים פחדו מהמלך,
המלך פחד מאשתו
ואשתו פחדה מעכבר.
עולה מכך
שכל אזרחי צרפת פחדו מעכבר.

לפעמים אנו רואים תופעות דומות גם ביחס לילדים:
שולחן שבת.
כל המשפחה יושבת יחד.
שלוש דורות.
סבא, סבתא, אבא, אמא וילדים.

פתאום הילדון בן השנתיים מתרגז על משהו.
הניחו לו את פרוסת הדג בצד ימין של הצלחת במקום בצד שמאל
והטחינה נוגעת בגזר.
שוד ושבר!!!

הילד פותח בסצנה.
צורח, בועט, מסרב לכל הצעה.

אם ניתן היה למדוד את רמת הלחץ בסביבה בברומטר
זה בודאי היה מטפס גבוה.

כולם מתגייסים מיד להרגיע ולרצות אותו.
כולם נרגשים.
חייבים לפתור את המשבר.
סבא בן שישים ואבא בן שלושים עומדים מבוהלים וחסרי אונים מול ילד קטן (הלחוץ מהטחינה והגזר).

פגשתי אנשים שמרוב תסכול
על כך שהפעוט לא מסכים להרגע,
הם החטיפו לו סטירה.
מין תגובה של תסכול ועצבים.
כמובן שזה הרגיע את הילד בדיוק כמו שנפט מכבה שריפה.

אז מה עושים במקרה כזה?

ראשית מוטב שנוציא מהראש שלנו את הרעיון
שאנחנו חייבים להרגיע את הילד.
אנחנו לא חייבים להרגיע את הילד. ממש לא.

צריך להבין שילד בגיל זה
חווה סערות רגשיות פנימיות ששוטפות אותו
והוא באמת לא יודע איך להתמודד איתן.

לפעמים זה מכריע אותו כמו בדוגמא שתיארתי.

זה בסדר לאפשר ביטוי לאותן סערות.
אמנם אין לאפשר לו לעשות דברים אסורים,
בהמשך גם נסביר כיצד לייצב אותו,
אבל גם לא לחנוק אותו ולא לסתום לו את הפה.

אי אפשר לצפות מילד בגיל הזה
להתנהגות אצילית ומנומסת ולאיפוק ברמה של מבוגר.

מה שמעניין זה
שדווקא כשאנחנו רגועים
מתרחשת התופעה הפרדוקסלית
והילד מצליח, יחסית,
להרגע מהר יותר.

חשוב להדגיש
זה פועל כמו אפקט הבריחה מהכבוד.
ידוע שכל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו
אבל רק בתנאי שהוא לא מציץ מידי פעם אחורה כדי לוודא שהכבוד אכן רודף אחריו.

אם אנחנו לחוצים לראות אם הקסם כבר מתרחש
זה יקח יותר זמן.
לעומת זאת,
כאשר אנחנו רגועים בנוגע לזה
קורים שני דברים:
1)      זה פחות מציק לנו.                  
2)      זה חולף מהר יותר וחלק יותר.

איך נהיה רגועים?
פשוט נזכיר לעצמנו
שהכל בסדר
ואין זה מחובתנו שהוא יהיה רגוע.
פשוט, להוריד את העול המיותר הזה מהגב.

הדבר שהילד הכי צריך בתקופה הזו זה הורים חזקים ותומכים.
מה זה הורים חזקים ותומכים?
קודם כל, הורים שלא מתמוטטים מהתפרצויות הזעם שלו ולא נסחפים אחריהן.

יש כאלו שטוענים שהילד עושה את זה כדי לזכות בתשומת לב של ההורים
וכשההורים נסחפים
הוא כאילו מקבל את תשומת הלב שהוא מעוניין בה
ולכן חוזר על ההתנהגות הזאת.

אני מסתייגת מהנחת היסוד הזאת.
לא אוהבת את הקביעה הזאת
ואני חושבת שהיא אפילו חוטאת כלפי הילד
והוא עלול להפסיד ממנה.

למעשה הילד באמת לא יודע איך להתמודד עם סערת הרגשות שמתחוללת אצלו.
הוא לא עושה את זה כדי לקבל "צומי".
הוא מבולבל וחסר אונים.

כמה טוב שהוא פוגש אמא
שלא נופלת מהקרשים מול ההתנהגות הזאת.
שנשארת יציבה.
הוא מרגיש שבמצב של הכאוס שבו הוא שרוי
יש עוגן הצלה,
יש מישהו יציב שלא נסחף ביחד איתו למערבולת הזאת.

האמא בהחלט יכולה להיות לצידו.
לבטא תמיכה בקול יציב.
להגיד מילים מנחמות.
אולי אפילו ללטף.
כמו בתיאור של הילדה עם האיגלואים מאחד מהפוסטים הקודמים.

אנחנו עושות את שלנו
וזהו.
כאן תקף הכלל של "לא עליך המלאכה לגמור".
אין דרך להימנע מהתקפות זעם אלו
וגם אין צורך.
תנו לו לזרום עם התופעות האלו.
גם זה יעבור.
הרשו לו להיות בן שנתיים.
הרשו לו להיות בן שלוש בן ארבע ובן חמש.
עד כאן בנוגע ליחס שלנו אליו שהוא משמעותי מאוד.

בפוסט הבא
אני רוצה להתייחס
לשאלה שאימהות רבות שואלות אותי, והיא:
מה עושים עם המרדנות שלו?
אני מבקשת ממנו לאסוף את המשחקים והוא פשוט מתעלם.
אני חוזרת שוב ושוב על הבקשה
עד שבסוף אני נכנעת ואוספת בעצמי
או שאני מתרגזת וכועסת עליו.

אחר כך אני כועסת על עצמי שכעסתי על הילד.
ואז אני עצובה
ומפעפע בי כעס נוסף
על הילד שהביא אותי לכעס הזה
ואין לזה סוף.

גילאי שנתיים עד חמש
מפגישים אותנו בעוצמה עם הנושא של ביסוס הסמכות והמשמעת.
הילד זקוק למשענת יציבה
ולכן הוא זקוק למישהו סמכותי ויציב בנוף חייו.

כאמור, בפוסט הבא אני מקווה בע"ה לתת לכך מענה.

בינתיים אשמח לקבל תגובות לגבי כיצד את רואה את נושא הסמכות והמשמעת.

מה אומרת לך המילה משמעת?

איזה דימוי עולה לך?

אשמח שתכתבי לי כאן למטה. תודה ויום נעים,

אסתי.