חברֶה, לא שיערתי עד כמה השאלה שהשארתי בטיפ הקודם תסעיר את האימהות היקרות כאן בקבוצה.
ואכן קיבלתי תשובות רבות. חלקן לפניכן –
א.צ. – לו הייתי גרציה הייתי נבוכה. הייתי יודעת שזה בגלל שגם לי יש אינטרס וארוויח מזה. לא שהסיבה העיקרית הלב זהב….
חוי – בתור גרציה כנראה שהייתי מרגישה נקיפות מצפון איומות. כאילו אני מרמה את יסכה. בוודאי הייתי מתנצלת ומסבירה שאני בכלל לא צדיקה, להיפך, אני לגמרי אינטרסנטית. אולי הייתי אפילו משתכנעת שאני ל-ג-מ-ר-י לא צדיקה.
במילים פשוטות -כאשר מחמיאים לי על האופי ומכנים אותי בתארים כאילו "זאת אני"זה מציף לי את כל ההוכחות מדוע זה לא נכוןואת כל ההזדמנויות שבהן אני לא כזאת.
דוגמה נוספת? דיני יוצאת עם הילדים לבקר את סבתא בבית אבות. כל השלושה לבושים סט. "רחוצים וחפופים וכל כך כל כך יפים"
והנה לקראתה צועדת דודה בֶּלָה. דודה בלה מתלהבת: "איזה ילדים חמודים ומטופחים. דיני, את כל כך בַּלֶבּוֹסְטֶע. הילדים שלך תמיד מטופחים ונקיים. לאן פניכם מועדות?"
כשדודה בלה שומעת שהם הולכים לבקר את סבתא התלהבותה גוברת שבעתיים: "איזו נכדה מסורה. איזו צדיקה. גם בלבוסטע וגם מכבדת הורים. מה אומַר?! פשוט האחיינית המושלמת שלי".
אולי את חושבת לעצמך עכשיו: "היי אסתי, תביא לי בבקשה גם דודה כזאת", אבל אם תכנסי לרגע לנעליים של דיני בואי ותראי מה עובר לה בראש.
ובכן, כאשר הדודה בלה מחמיאה לה על הילדים שתמיד מטופחים ונקיים דיני מחייכת במבוכה, אולי גם טיפה נהנית מהרושם שהיא הצליחה לעשות על הדודה הכבודה אך בתוך תוכה היא חושבת לעצמה – "שרק לא תִּראה את הילדים בכל ערב אחרי המשחקים. שלא תגיע אלי כשאני עייפה והם מסתובבים בבית כמו במאהל בדואי. שלא תגיע בסוף ארוחת הצהריים, ולא במוצאי שבת, ולא כשהם חוזרים מהגן, ולא ולא ולא…
מה קרה? המחמאה הכוללנית הזאת על אופיה של דיני הציפה אצלה את כל ההזדמנויות שבהן היא ממש ההיפך. לא לזה התכוונה הדודה וזה בוודאי לא תרם לחיזוק הדימוי העצמי של דיני אלא להיפך.
נמשיך? דודה בלה: "איזו נכדה מסורה!!!" מה עובר לדיני בראש: "אוי הלוואי. לצערי אני עושה את זה לעיתים רחוקות כל כך, אך מה אעשה?! סדר היום שלי כה עמוס. אינני מצליחה להיות הנכדה המושלמת".
דיני מרגישה מובסת. מרגישה שהיא משקרת את העולם ולמעשה היא הרבה פחות טובה ממה שנראה בחוץ. חבל, נכון?
הבה נתאר אפשרות אחרת. דודה בלה פוגשת את דיני עם ילדיה המטופטפים: "הו דיני. איך הילדים שלך לבושים יפה. איזה טיפוח. תענוג לעיניים. חמודים אחד אחד".
דיני מתמוגגת. דודה בלה מתארת עובדות. אי אפשר להתווכח איתן. זה נכון. דיני מרגישה שהיה שווה להתאמץ. המחשבה שעוברת לה בראש: "אני אמא מוצלחת. כשאני יכולה אני מוציאה את הילדים שלי עשר".
ובהמשך – דודה בלה: "את הולכת לבקר את סבתא? כל הכבוד!!! א- גרויסע מצווה (מצווה גדולה). כל כך חשוב. כל הכבוד! פינית את אחר הצהריים וכך התארגנת עם הילדים בשביל זה?! מקסים!".
דיני מתמוגגת. המחשבה שעוברת לה בראש: "נכון. הביקור הזה חשוב. טוב שהתאמצתי בשבילו. הנה אני יכולה להיות נכדה מסורה".
מזדהה עם ההבדל?
נחזור לילד הקטן שמוותר חתיכת צ'יטוס לאחיו. אם נאמר לו: "כל הכבוד, אתה וותרן" הוא יתקומם בתוכו. ראשית משום שזה מלחיץ אותו – "אל תתחילו לצפות ממני שמהיום ואילך תמיד אוותר". שנית, זה מציף בתוכו את כל ההזדמנויות שבהן הוא לא כזה. אולי בדיוק רגע לפני כן תכנן לדחוף את אחיו או לפרק לו את המגדל?! עכשיו הוא ימהר לעשות את זה כדי להרגיש בהלימה עם מה שהוא חש בפנים.
לעומת זאת כאשר אנו אומרים לו: "איזה יופי! וויתרת, קיימת מצוות ואהבת לרעך כמוך", מה עובר לו בראש? – "נכון וויתרתי. קיימתי מצווה. אני מסוגל לזה" וכאשר מקרים דומים מצטרפים זה לזה הולכת ונבנית בתוכו תמונה חיובית על עצמו. הוא מרגיש שזה שייך אליו. שהוא "מהליגה". הוא זוכה לפעמים לוותר וגם לקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך. וכשהגננת או המורה ידברו על המצווה החשובה הזו הוא ירגיש עם זה טוב ויזדהה כי זה שייך אליו.
נ.ב. רוצה לשדרג את חוויית האימהוּת שלך?הקליקי כאן.