בס"ד

האימהות נעו מצד לצד לקצב השיר.
זה היה לפני כעשרים שנה.
ישבתי כמו שאר האימהות במסיבה
על הכסא הקטן בגן של ביתי בת הארבע.

בטייפ ניגנה הקלֶטֶת שיר מרגש ונוגע ללב:
"כל היום וכל הליל
אמא לא עוצמת עין…"
תסלח לי הגננת שאינני זוכרת את המשך השיר.
אני רק זוכרת איך הצצתי בחטף אל האימהות סביבי.
האם גם הן כאלו אימהות דגולות
שכל היום וכל הליל עין לא עוצמות?
האם אני היחידה שדווקא כן ישנה לפעמים
ואפילו אוכלת ושותה ועוד כמה דברים.

התביישתי.
איזו מן אמא אני?
נו טוב.
לא שבאמת חשבתי שכך אימהות צריכות לנהוג,
אבל בכל זאת,
כאמא צעירה
השיר הזה גרם לי לאי נוחות מסויימת
ולתחושה שאני מסתירה סוד גדול.

לך אני אגלה אותו בשקט בשקט
אבל בבקשה, אל תגלי, שלא יהיו לי בושות.
ובכן, כן, אני אמא
ולמרות שאני אמא
אני לפעמים עייפה,
ולפעמים אפילו, שומו שמים, לפעמים אני אפילו ישנה.

השבוע נזכרתי בסיפור הזה.
זה היה אחרי שמישהי אמרה לי את דעתה
על הספר שלי "כשאמא עייפה":
"אני חולקת על הרעיון שהספר הזה מבטא"
כך היא אמרה.
או קיי, זכותה, אני אפילו מעוניינת לשמוע את דעתה, תמיד אפשר ללמוד ולהתקדם.
"זה לא נכון לתת לגיטימציה לחולשות של האמא" היא המשיכה.
את אמא, את צריכה להתמודד עם זה.
אל תשתמשי בעייפות כתירוץ לתפקוד ירוד".

אני נשארתי עם תהייה גדולה.
האם היא כאמא, אף פעם לא הרגישה עייפה?
האם אף פעם היא לא חוותה התמודדות עם רגעים של חולשה?
או שהיא, לא נעים לומר, משקרת לעצמה.

כן, לא נעים, בהחלט לא נעים,
אבל אנחנו פוגשים לפעמים את האנשים האלו
שאומנו לדעת שמה שלא ראוי לא קיים
ואם נדמה לנו שהוא כן קיים
נתמודד איתו בצורה פשוטה מאוד – נעצום את העיניים.

דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי
שחי בתחילת המאה העשרים
תיאר את הקונפליקט הזה בתאורייה שפיתח.

ויניקוט טען כי ילד שלא מקבל הכרה בתסכולים שלו
ולא חווה קוצר יד של הסובבים אותו
מפתח לעצמו עצמי כוזב
במקביל לעצמי האמיתי שנשאר בפנים, זנוח, מנוכר ובלתי ליגלי.

העצמי הכוזב הוא התדמית החיצונית של הילד הטוב, המושלם,
שעושה, חושב ומרגיש רק את מה שראוי.
העצמי האמיתי מוכחש ונדחק
עד שהילד גדל למבוגר שלמעשה מנותק מעצמו ולא יודע להרגיש באמת.
הוא תמיד ירצה את הסביבה. יתאים לעצמו את ההצגה המתאימה,
יתנהג כמלאך אבל הכל מפלסטיק. נוצץ אבל מלאכותי.

המזל הוא שהעצמי האמיתי לעולם אינו מרפה. הוא שואף לקבל הכרה;
לקבל ביטוי ולגיטימציה.
ככל שאדם מוצא לעצמו את הדרך להכיר בחולשותיו, ברגשותיו ובתסכוליו
כך מתאפשרת לו יותר עבודה אמיתית של בניית אישיותו
וזו למעשה התבגרות אמיתית.

אז מה עושים?
איך מתמודדים עם הקונפליקט הזה?
הלא אומרים שהכלי המשמעותי ביותר בחינוך הוא הדוגמה האישית.
האם אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להיות לא מושלמים?
כיצד נחנך אם איננו מושלמים?
מה יראו הילדים שלנו?
מה הם ילמדו מכך?
על כך ועוד
בע"ה בטיפים הבאים.

ובינתיים
אם את רוצה להעניק לילדים שלך ולעצמך את המתנה הטובה ביותר
אני מזמינה אותך להציץ בקישור הזה
ולגלות מה סדנת "אימהוּת – מהישרדות להגשמה" עשויה להעניק לך.

הנה מה שאומרת פייגי גינזבורג מביתר עילית:
רכשתי את הסדנה ואני חייבת להודות לך מכל הלב.
אני מרוצה ביותר.
כבר עכשיו, כשאני אוחזת בשיעור תשע
אני רואה תוצאות ומרגישה את השינוי בבית, בי ובילדים.
זה פשוט מדהים.
הנושא של הגבולות, הנושא של הבנת הנפש.
אני רוצה גם להודות על האפשרות לשמוע את השיעורים ללא הגבלה.
חלק מהם אכן שמעתי יותר מפעם אחת.
כמו כן, הרעיון של סדנה טלפונית מוצלח מאוד.
כך אני יכולה לשמוע את השיעורים כשאני פנויה מבחינת ריכוז או זמן.
שתראי הרבה ברכה והצלחה.

פרטים על הסדנה כאן
בהצלחה והרבה נחת,
אסתי.