בס"ד

אחד הדברים החמודים

אצל ילדים שגדלים בבית של גדולים

זה השימוש שהם עושים במילים גבוהות שלא אופייניות לגילם.

כך קרה עם אחת מבנותי כשהיתה בת ארבע

ואהבה להשתמש במשפט ששמעה מאחיותיה הגדולות:

"אמא אני רוצה לדבר איתך בארבע עיניים".

זה היה חמוד כל כך.

המעניין היה שהיא השתמשה במשפט הזה, ובצדק,

דווקא בזמנים עמוסים

כאשר אני, האמא, הייתי עסוקה בלארח אנשים.

מין בקשה קטנה כזאת שאהיה רגע אחד לגמרי איתה

כדי לשוב ולהרגיש בטוחה

בתוך ההמולה שמסביב.

את הסובבים זה שיעשע.

אני אהבתי את זה.

ואז הגיע אירוע "גדול" – בר מצווה של אחד מבני.

בשיאו של הערב

כשהאולם היה עמוס ואנשים נכנסו ובאו

והיה צריך לקבל, לחייך, להושיב ולהתייחס

ניגשה אלי הפספוסה ובפיה הבקשה: "אמא, אני רוצה לדבר איתך בארבע עיניים".

ירדתי לישיבה על רגל

והסתכלתי לה בעיניים.

חייכתי אליה

ונתתי לה את הרגע הזה של ההקשבה והלבד-ביחד עם אמא.

כשהתרוממתי חשה אלי אחת מבנותי הבוגרות ושאלה אותי בדאגה

"אמא, היא לא מדי 'משגעת' אותך?"

השבתי לה שאני מבינה אותה לגמרי.

"למעשה" כך הוספתי ואמרתי לה

"גם אני, עם כל שנותי,

בערב כזה

הדורש ממני להיות ייצוגית

ולארח

ולהיות 'גדולה'.

כמה נעים לי שפתאום הבת הקטנה 'מאלצת' אותי

ליצור בתוך הרעש והעמדה המחייבת

בועה של 'בית' וביטחון,

של חווית קרבה והקשבה מלב אל לב".

כמה חודשים לאחר מכן נזכרתי באפיזודה הזאת

כשעמדתי בבית הכנסת ברגעים הגדולים של לפני תקיעת שופר.

מסביבי אווירת התעלות.

הקהל קורא בסילודין את פרקי "למנצח".

אווירת הקדושה הולכת וגוברת.

אני מדמיינת במחשבתי את המעמד כרגעים של לקראת המלכת מלך.

פמליית המלך עוברת. משמרות מלוכה, חצוצרות, עם רב. "ברוב עם הדרת מלך".

המתח הולך וגובר

ואני קטנה

עומדת בקהל

רוצה גם כן להמליך.

מרגישה קטנה קטנה.

מרגישה את המתח מסביבי.

מרגישה שקשה לי.

אני נאבדת

ואז נזכרת שהמלך הגדול והנורא הוא למעשה אבא שלי.

אבא אהוב ואוהב.

באותו רגע לחשתי לקב"ה בעומק ליבי:

"אבא, אני רוצה לדבר איתך בארבע עיניים".

פתאון הכל מסביב נדם.

אין רעש. אין מרכבות. אין חצוצרות.

רק רגע קטן ומיוחד של אבא ובת

בלי שום דבר מסביב.

שנה  טובה ומתוקה.

כתיבה וחתימה טובה,

אסתי.