תגובה מרגשת שקיבלתי מא.ק. בעקבות הפוסט הקודם.

אסתי אני רוצה לשתף אותך בשני סיפורים –

בתפקידי כמטפלת ( בתינוקות…)

אני פותחת את הדלת בצהריים להורים

שלעיתים מגיעים אחרי שכבר אספו חלק מהילדים מהגנים האחרים.

מה שאני אוהבת לעשות

זה לתת גם לתת צומי גם לילדים האלו.

שנה אחת ילדה חמודה במיוחד קבלה צומי מידי יום.

במקרה היא למדה בגן שבו למדה ילדתי שנה קודם,

כך שידעתי באיזה יום היתה ריתמיקאית,

באיזה יום היתה המשלימה, וגם סתם –

כמה יפה החולצה שלך היום וכמה יפה העבודה שאת מחזיקה ביד.

לא חשבתי שזה מיוחד. עשיתי את זה בטבעיות.

יום אחד חזרה הילדה הביתה ואמרה לאימה:

"היום אמא של משפחת ק. לא אמרה לי כלום.

נראה לי שהיא היתה עסוקה מאוד.

אבל לא נורא אתם כל הזמן אומרים לי שאתם אוהבים אותי".

סיפור נוסף –

השנה במשפחתון אחת הילדות, בת שנה וחצי, כועסת הרבה.

היא נושכת שורטת וצועקת.

ב"ה מצאתי לכך תרופה –

פעם בחצי שעה אני אומרת לה: "אוי תמר (שם בדוי) את כזאת מקסימה

אנחנו כל כך אוהבים אותך".

הילדה מסתובבת מדושנת עונג, כולה נופת צופים.

אחרי חצי שעה היא באה לתחזק את המחמאה בהבעה שכולה ציפייה ובקשה

ושוב אני חוזרת על מילות החיבה ומעניקה חיבוק קטן

וראה זה פלא אין שריטות ואין נשיכות ואין צעקות.

בקיצור תנו צומי. רק תרוויחו.

עד כאן דבריה של א.ק.

וכך כתבתי לה בתגובה:

הדברים שכתבת ריגשו אותי ביותר.

זה מדהים.

יום יום את מאירה את החיים לילדי ישראל היקרים.

אין קץ לזכויות האדירות שאת אוספת.

בתגובתה על תגובתי היא הודתה על המילים הטובות שכתבתי לה.

ובכן כן. גם אנחנו המבוגרים צריכים את המילה הטובה.

מילים טובות עושות טוב בעולם

ומביאות אור ושמחה שהולכים ומתרבים, מתגלגלים הלאה מהאחד לשני

וכך האור הולך ומתרבה.

מה דעתך?