מסופר על צדיק מהדורות הקודמים שהתהלך בוקר אחד עם תלמידו.
בדרך הם פגשו את שואב המים של העיירה. הצדיק בירכו בחמימות ושאל אותו לשלומו.
שואב המים השיב בקול נשבר כי קשה לו מאוד: "הסתכל עלי, אני אדם בן שמונים, לא מגיע לי כבר קצת לנוח?! כל בוקר אני נסחב עם הדליים הכבדים על כתפי אבל מה?! אין לי ברירה. הבת שלי אלמנה והיא גרה אצלי עם שלושת ילדיה. מה שקורה זה שחוץ ממה שאני צריך להמשיך ולדאוג לפרנסה בגילי המופלג הרי גם כשאני חוזר הביתה אין לי שקט בגלל הנכדים הנמרצים".
הצדיק הנהן והזדהה עם כאבו של שואב המים ונפרד ממנו במילות ברכה.
למחרת שוב התהלך התלמיד עם רבו ושוב פגשו את שואב המים. "מה שלומך?" התעניין הצדיק ושואב המים אורו פניו: "מה אומר לך?! רבי ומורי, הודו לה' כי טוב. איזה חיים מאושרים יש לי. תחשוב על כך, אני בגילי המופלג עוד מסוגל לשאת באון את דליי המים האלו כל בוקר מבלי להזדקק לעזרת הזולת. איפה אתה רואה כאלו דברים?! מלבד זאת, ברוך ה' בזמן שחברַי, בני גילי, יושבים בבית בשיממון ומתגעגעים לנכדיהם הגרים במרחקים אני זוכה לנחת יומיומית ולשמחה בביתי המלא חיים ממצהלותיהם של נכדי. אכן ברוך ה' שזיכני, ואני, לא נותר לי אלא להודות…"
משהמשיכו בדרכם הסביר הצדיק לתלמידו: "מהם המאורעות שיעברו על האדם, הכל נקבע בראש השנה, אבל איך הוא יקבל את הדברים והאם ירגיש עם זה טוב או רע זה כבר תלוי בבחירתו".
הסיפור הזה עבורי הוא סיפור לחיים ומלווה אותי במשך שנים. הוא גם אחד מהמניעים שלי ללמוד ולדעת כמה שיותר בתחום של החירות הפנימית להרגיש טוב.