כ״ז בכסלו תש״פ

25/12/2019

מה באמת החזיק אותה בבית?

בס"ד

ערכתי פעם סקר
שבו שאלתי
מה מאפיין את חג החנוכה.

התשובות היו מגוונות
אבל מאפיין אחד חזר על עצמו אצל כל המגיבים –
"חנוכה הוא חג של חמימות. חג של אור וחום".

המשכתי לשאול: "הרי חנוכה חל בחורף.
בדרך כלל בתקופה של חנוכה מזג האויר קר מאוד".

התשובה כמובן היא שבבית שורר חום נעים.
כולם מתכנסים יחד.
יש את ההדלקה, השירים,
לפעמים גם סופגניות.

החמימות בבית דווקא על רקע הקור שבחוץ
נעימה יותר ומשמעותית יותר. 

שמעתי פעם סיפור
על נערה שגדלה בבית חרדי בתקופה שלפני קום המדינה.
האוירה בארץ היתה סוחפת ביותר
לכיוון של תנועות המחתרת – אצ"ל וההגנה,
ורבים מבני הנוער עזבו את הדת ונסחפו אחרי תנועות אלו. 

אותה נערה היתה פופולרית ובעלת מעמד טוב בחברה.
באותם הימים החינוך החרדי עדיין לא היה מפותח דיו
והיא לא קיבלה שיעורי השקפה מחזקים בבית הספר. 

לכאורה היו כל הסיבות לכך שגם היא תיסחף,
אבל לא.
היא גדלה,
החזיקה מעמד
והקימה משפחה מפוארת.
דורות שהולכים בדרך ה'. 

פעם שאלו אותה:
"סבתא, איך החזקת מעמד?
איך לא נסחפת?
זה הרי היה כל כך סוחף, כל כך מלהיב.
היו המנונים מרגשים,
היו סיסמאות,
היתה אוירה.
איך החזקת מעמד?" 

תשובתה היתה:
"נכון!
היו כל הסיבות שאסחף.
לא היה לי גיבוי מבחינה השקפתית
והייתי טיפוס מאוד חברותי,

אבל מה?!
אם הייתי נסחפת
היה דבר אחד שהייתי צריכה לעזוב
וזה את הבית שלי,
את המשפחה שלי,

ועל זה לא יכולתי לוותר בשום אופן. 

הבית היה כל כך חם.
היה כל כך נעים בבית.
על זה לא יכולתי לוותר
וכך החזקתי מעמד.

בסופו של דבר גם התבגרתי
והבנתי את הדברים בצורה עמוקה יותר

אבל תכל'ס –

החמימות שבבית היא זו ששמרה עלי.
לא הרגלים ולא השקפה". 

חנוכה הוא חג של אור וחום.
לפעמים היצר הרע לוחש לנו מילים מחלישות כמו:
"איך אני יכולה? אני עובדת גם בחנוכה.
אילו זיכרונות יהיו לילדים שלי מהבית? 

אמא יכולה להיות מתוסכלת:
"אני מנסה לעשות נחמד
ופתאום אחד הילדים משבש את התכניות
והכל נהרס
או שאין שיתוף פעולה". 

מה שחשוב לי לומר
זה שלא צריך דברים גדולים. 

לפעמים אנחנו מציירות לעצמנו
איזושהי תמונה אידיאלית
וכשזה לא בדיוק כך
אנחנו מתאכזבות. 

אבל למעשה הזיכרונות של הילדים
מורכבים מאירועים קטנטנים
ואולי לא כל כך תדירים,
עם זאת, הם משפיעים בעוצמה גדולה. 

אם את לא יכולה בכל ערב
לשבת על השטיח מול האח הבוערת ולספר לילדים סיפור,
תמצאי הזדמנויות אחרות. 

כשאת מודעת לערך העצום
של החמימות שאת יכולה להעניק
את מתחילה לזהות את ההזדמנויות:
– ההזדמנות ללחוש לילד: "אני אוהבת אותך" לפני שהוא יוצא מהבית
ולהוסיף נשיקה.
– בלילה את עוברת לידו את מיטיבה לו את השמיכה ומוסיפה חיוך ומילה טובה. 

רגעים כאלה,
גם אם הם אחת ל…
נצרבים עמוק בלבבות שלהם.
הם לוקחים אותם איתם אחר כך לכל החיים. 

סיפרה לי אישה
שכנערה היא גדלה בבית לא קל
והיה לה קשה מאוד.
היא חשבה לעזוב את הכל והיתה ממש על סף נשירה,
אבל אז קרה מקרה שבו אמא שלה, שלמעשה היו לה איתה בעיקר מתחים,
ביטאה בעקיפין ביטוי של אהבה ודאגה אליה
וזה כבש אותה.

המקרה הבודד הזה
הכניס אותה לסערה פנימית קשה
שבסופה היא הגיעה למסקנה
שהיא לא מוכנה לעזוב
ולו בשביל החמימות שהיא זכתה לקבל
ושהיא הבינה שהיא לא תמצא אכפתיות שכזאת בחוץ.

הדבר הזה,
לא הויכוחים ולא ההוכחות,
הוא שהביא אותה לחזור בה מתוכניותיה ההרסניות.
בסופו של דבר, לאחר שהיא קיבלה את ההחלטה,
היא גם הפנימה את הערכים
והפכה להיות יראת שמים מתוך בחירה.

היא הבינה שהאהבה היתה קיימת שם,
רק שלא היה לה ביטוי עד עכשיו.

הילדים לא מבינים את זה אם זה לא מקבל ביטוי.
אם לא נאמר להם
אז לא באמת בטוח שהם ידעו שאנחנו אוהבים אותם.

כל הזדמנות של ביטוי אהבה היא אוצר.
לא צריך להתקיף אותם עכשיו באהבה היסטרית,
אבל כן להיות מודעים
לערך העצום של ביטויי אהבה בהזדמנויות שונות
ואז גם נצליח לזהות את ההזדמנויות האלו ביתר קלות.

אני זוכרת את עצמי כאמא צעירה.
היתה לי תמונה של 'איזו אמא אני רוצה להיות'.
זכרתי רגעים מתוקים שהיו לי
מהבית שבו גדלתי
ורציתי שגם אצלי זה יהיה כך.

לדוגמה –זכרתי איך בלילות שבת
היתה אימי ע"ה יושבת איתנו על הספה בסלון,
שרה איתנו "לכה דודי"
ומספרת לנו את ספר הספריה
או קטעים מתוך הספר "שלום לך אורחת".

זו היתה מבחינתי תמונת האימהות המושלמת,
אבל במציאות לא כל כך הגעתי לזה.
רציתי מאוד,
רק שלפעמים בדיוק כשהתיישבתי עם הילדים,
התינוק התורן התחיל לבכות
ונאלצתי לגשת אליו.

לפעמים ילד אחד רצה ספר מסויים
אך אחיו הקטן רצה רק לדפדף ולראות את הציורים הבאים.
לא תמיד זה הלך.

השנים חלפו.
יום אחד אני מדברת עם ביתי הנשואה בטלפון.
בשיחה היא מתארת לי בנוסטלגיה
איך היא רוצה להיות אמא כמוני
ואיך היא זוכרת את המתיקות של הרגעים
שישבתי איתם בליל שבת על הספה,
שרתי איתם לכה דודי
וסיפרתי להם סיפורים.

הייתי בהלם.
אמרתי לה:
"זה מה שאת זוכרת?
ואני כל החיים הייתי עם נקיפות מצפון
על כך שאני לא עושה את זה
ולא מגיעה לזה מספיק
והחיים חולפים".

הסתבר שהפעמים הבודדות שבהן כן עשיתי את זה
נחקקו לה כחוויה מכוננת
עד שמבחינתה זו הגדרת הילדות שלה.

בעקבות השיחה הזו שיחזרתי את הילדות שלי
והגעתי למסקנה
שכנראה גם הזיכרונות הקסומים שיש לי מאמא שלי
היו פעמים בודדות,
אבל בגלל שזו היתה חוויה כל כך נעימה
היא תופסת מקום כל כך מכובד במפת זכרונותי.

המסקנה היא
שגם אם אנחנו אימהות לא מושלמות
זה בסדר.
הפעמים שבהן אנחנו מזהים את ההזדמנות
ומעניקים את החמימות לילדים שלנו
הערך שלהם הוא נצחי!
ומלבד זאת, זהו הקיום הפשוט של מצוות ואהבת לרעך כמוך
שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה.

הוא לא התכוון שנלך לבאר ונשקה את הגמלים של אליעזר.
הנתינות הקטנות האלו
הם הקיום המהודר של המצווה הזאת,
ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

חנוכה מאיר ושמח
והרבה נחת,
אסתי.


מתחברת לדברים? יש לך הערות? הארות? השגות?

מזמינה אותך לכתוב לי לדוא"ל: Estihes@gmail.com 

או להשאיר תגובה בטופס למטה.

אשמח לשמוע ממך (:

תגובתך: