לפני שנים שמעתי מישהי מתלוננת על הילד הקטן שלה:
"אני לא מבינה מה קורה איתו.
הילדון בן השנתיים הפך מתינוק חמוד וחינני
לפעוט מרדן שאומר על כל דבר – לא רוצה!
נשכב על הרצפה ובועט".
אותה אמא הגיעה למסקנה שהבן שלה עקשן.
בפעמים הבאות שהזדמן לי לפגוש אותה
שמעתי ממנה הצהרות מסוג ש: "הבן שלי ילד קשה. יש לו אופי קשה".
בעקבות כך היא הגיעה למסקנה: "נכשלתי בחינוך.
אני לא יודעת איך עושים את זה. עובדה. הילד שלי יצאה מרדן ומאתגר".
צפיתי בכל זה מהצד וכאב לי הלב.
חשבתי לעצמי כמה חבל.
כמה עגמת נפש היתה נחסכת ממנה ומהבן שלה
אם היא היתה יודעת את הפרט הקטן והמשמעותי
בשלבי ההתפתחות של הילד.
כי אם היא היתה יודעת את זה ההתייחסות שלה היתה שונה לגמרי
וכל השלב הזה היה הופך להיות לא רק יותר חלק,
אלא גם מקדם ומצמיח.
מאז נתקלתי פעמים נוספות בהורים שעומדים נבוכים מול התופעה
של הילד הקטן והחמוד או הילדה המתוקה
שהופכים להיות קשים, מרדנים ומאתגרים.
וההורים לא יודעים מה קרה? מה לעשות? במה הם טעו? איפה הם נכשלו?
לא כך הם תיארו את הקשר עם הילד שלהם.
לפעמים השלב הזה הוא התחלה של מערכת יחסים ארוכה
טעונה ברגשות שליליים, רגשות של אכזבה, חוסר אונים ותבוסה.
לכן היום אני רואה בזה שליחות
לאפשר לכמה שיותר אימהות לדעת את הדברים החשובים אודות הגיל הזה.
הגיל המקסים הזה.
הגיל המרנין הזה.
שנקרא לו כאן בכבודו ובעצמו – גיל המרי.
כי כשלאימהות יהיה ידע
והן תבֵנה את התהליך הזה –
הן קודם כל תבֵנה את עצמן
ולא תחשובנה שמשהו לא טוב בחינוך שלהן.
הן לא נכשלו והכל תקין.
מלבד זאת, כאשר הן תבֵנה את שלב ההתפתחות הזה
ואת החיוניות שלו בהתפתחות של הילד.
יהיה להן קל יותר בפועל, יהיה להן קל יותר להתנהל איתו.
ובכן, בתהליך הגדילה של התינוק ישנם תקופות של איזון ותקופות של חוסר איזון.
כשהוא תינוק, עד גיל שנתיים או קודם, הוא יכול להיות ילד מלאכי.
אולי הוא בוכה כשכואבות לו השיניים,
אבל כשהוא רגוע הוא מחייך,
חוזר על כל הקולות המצחיקים והמילים שהמבוגרים מנסים ללמד אותו
וכולם מסביב מתמוגגים מהגאון החמוד.
ואז יום אחד זה מגיע. גיל המרי.
איך יודעים שזה הגיע? זה פשוט מאוד –
הילד דואג לכך שתדעו.
פתאום ה"לא" העדין שהוא היה אומר
הופך להיות "לא רוצה" צעקני וכועס.
פתאום הוא מתנגד כמעט לכל דבר.
כשאמא רוצה להלביש אותו – הוא רוצה לבד
וכשאמא מצפה שהוא יעשה משהו בעצמו אז הוא מתעקש "שאמא".
וכשהבקשות שלו לא נענות הוא יכול לחטוף התקפת זעם,
לשכב על הרצפה לבעוט ולצרוח.
עכשיו כבר לא יעזור אפילו אם אמא שלו תוריד בשבילו את הירח.
ביקרתי פעם אצל קרובת משפחתי
כשהילדונת בת השנתיים חזרה מהגן עצבנית.
לאחר ארוחת הצהרים אמא שלה הציעה לה איגלו (אני לא מתכוונת לבית של אסקימואים, כן?)
בסלסילה היו איגלואים בשלושה צבעים: כחול, אדום וצהוב.
אמא מגישה לה איגלו בעטיפה כחולה והיא צורחת: "לא, אני רוצה איגלו אדום".
אמא מביאה לה איגלו אדום והיא צורחת: "לא, אני רוצה איגלו צהוב".
כשאמא שלה הביאה לה איגלו צהוב היא צעקה: "כחול".
אמא שלה הביאה לה כחול אבל אז היא כבר היתה לגמרי בהתקפת זעם.
שוכבת על הרצפה מתוסכלת וצורחת, צורחת, צורחת, תוך כדי בעיטות ברגליים.
האמא המקסימה שלה התכופפה אליה, ליטפה אותה, אפילו נישקה את הלחי הרטובה.
הילדה לא הסתכלה עליה והמשיכה לבעוט ולצרוח ביתר שאת.
עכשיו אמא הניחה לה. עזבה את המטבח
ועברה להתעסק עם ילדים אחרים.
מיישמת את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם".
ובאמת אחרי כמה דקות הילדה קמה, לקחה את האיגלו הנמס מהרצפה וניגשה לאמה שתפתח לה.
המחזה יכול היה לחזור על עצמו מידי יום. הערכתי את ידידתי על הסבלנות שלה.
היא חייכה: "אני הרי יודעת שזה יעבור לה,
ואני גם יודעת שלא אצליח להרגיע אותה.
אז גם בשבילי וגם בשבילה עדיף שאתרחק מהזירה.
אני נותנת לה לעבור את הגל ולשוב אלי.
זה עוזר לי לשמור על סבלנות וקור רוח
ולא להיסחף למערבולת של אשמה. כעס ומרד גדול יותר".
מה הסיפור? למה זה קורה? ואיך מתמודדים עם זה?
על כך בע"ה בפוסט הבא.
הרבה נחת מילדייך מעצמך,
אסתי. |
