י' ניסן תשפ"ב
11/04/2022
הכאב הגדול של האנושות
בס"ד
בפוסטים הקודמים הרחבתי על הצורך האנושי להרגיש שווה בין שווים.
להרגיש נורמלי.
היום אני רוצה לדבר על אחד הכאבים הגדולים של האנושות –
בדידות.
כשאדם חווה לבד מערבולות של רגשות או התמודדויות שונות
לעיתים הוא מתבייש לספר על כך
או חושש שלא יבינו אותו.
אמנם יתכן שהחבר שלידו חווה התמודדות דומה
אך גם הוא מתבייש לשתף.
אולי עוד מאה אנשים בסביבה כך
אבל כל אחד מהם חושב שהוא היחיד
והוא משונה
וזה לא בסדרו
"אם חמותי היתה יודעת…"
ואז הוא קורא ספר
ומגלה שם את עצמו.
מרגיש שזה פשוט מתאר את מה שהוא חווה.
איזו הקלה.
בגלל הצורך הכל כך גדול להרגיש נורמלי
זה גם חלק בלתי נפרד מטיפול טוב.
מטפל אמפתי מנוסה
יעניק את התיקוף החיוני הזה בשלב מוקדם בטיפול.
מגיע לקוח
עם חשש בלב: 'איזה בושות לשתף בסיפור שלי.
אולי הוא לא יבין אותי. אולי אני מגזים באיך שאני מרגיש.
אולי המחשבות שלי מוזרות'
הוא יושב שחוח ומספר את סיפורו.
המטפל מאזין בתשומת לב ואמפתיה
וכשהאדם שמולו משתתק, לאחר שיקוף קל של דבריו
הוא אומר את המשפט:
"כל כך הגיוני שתרגיש ותחשוב כך.
רוב האנשים שחווים חוויות מהסוג שתיארת כך מרגישים".
הופססס.
הלקוח מזדקף בכיסאו,
מושך כתפיים לאחור,
תווי פניו מתרככים
והוא נושם לרווחה.
מה קרה?
לכאורה עוד לא התחלנו.
הבעיות הן אותן בעיות.
אבל לא. הוא נמצא כבר במקום אחר. הוא קיבל תיקוף לרגשותיו.
הבינו אותו. זה נורמלי להרגיש כך. הוא לא היחיד שחש כך.
הוא לא בודד!
עכשיו יש לו הרבה יותר כוח להתמודד
ובע"ה הוא יצליח.
אחת השליחויות החשובות של סיפורים טיפוליים היא
להעניק לקוראים את הנורמליזציה הזאת, את תחושת התאומות,
את התמיכה, אתה לא לבד בבעיה שלך.
כשאני מלמדת את זה בקבוצות כתיבה יוצרת
או במסגרת הוראת ספרות טיפולית
אני נוהגת להדגיש שבכתיבת סיפורים למטרת תמיכה והזדהות
יש להיזהר מהצפת יתר –
לרכך את הסיפור שיהיה נעים לקריאה.
לא להביא את הקושי וההתמודדות בצורה עזה מדי
כי אז במקום להעניק תמיכה זה עלול להגביר את הכאב.
אשמח שתשתפי אותי בדוגמאות שיש לך
לספרים או סיפורים
שמעניקים את התמיכה הזאת.