שאלה שקיבלתי מאמא דואגת: בעלי ואני טיפוסים מרצים. לאחרונה התחלתי לזהות דפוס דומה אצל הבן שלי בן העשר. זה מבהיל אותי למדי. אני לא רוצה שהוא יגדל להיות כזה. חשוב לי שיהיה עצמאי וייתן לזולת ממקום של פרגון ולא ממקום של תלות וריצוי.
תשובתי: משאלתך ניכר שאת אמא עם מודעות גבוהה ומן הסתם החיים לימדו אותך כיצד לנהל את רגשותיך באופן בוגר ובריא. עם זאת, האתגרים שהתמודדת איתם (ואולי עדיין מתמודדת) בגלל היותך טיפוס מרצה גורמים לך לחשוש מאוד ממה שצפוי לילד שלך. האם גם הוא הולך לעבור את אותו מסלול?! את רוצה לגונן עליו. ומבחינתך כאמא את צודקת. אבל מה?! לפעמים, באופן פרדוקסלי דווקא הדבר שממנו אנחנו פוחדים הוא זה שקורה.
זו אינה מיסטיקה או קסם. זה פשוט מאוד – החשש שלנו שהאופי של הילד עלול להיות כך או אחרת גורם לנו "לקפוץ" כל פעם שאנחנו רואים "התגשמות" של החשש שלנו. הילד מרגיש באופן בלתי מודע שאנחנו עם פוקוס חזק על חולשת האופי הזאת ומתחיל לזהות את עצמו כמי שאכן זה האופי שלו. במילים אחרות – הוא משתכנע שזה מה שהוא וממילא ההתנהגות שלו הופכת להיות יותר ויותר תואמת את האופי ש"הודבק" אליו.
האם זה אומר שאת סתם מדמיינת? ממש לא! הדברים שאת רואה הם אולי ממש עובדות בשטח אבל מה?! הם לא כל התמונה. הם רק חלקים ממנה. לילד שלך יש את האופי הייחודי שלו ואת ההזדמנות לגדול עם בחירה מחודשת של מה שהוא יכול להיות.
איך אפשר לתת לו את ההזדמנות?! על כך בעז"ה בפוסט הבא.
הרבה נחת 🙂
אסתי.
נ.ב. רוצה לשדרג את חוויית האימהוּת שלך?הקליקי כאן.
מתחברת לדברים? יש לך הערות? הארות? משהו לשאול או להוסיף?