ז' באייר תשפ״א
19/04/2021
הוא לא מוכן להיות רגע לבד
בס"ד
שאלה שקיבלתי מאחת האימהות בקהילת "אמא לעניין":
בני בן העוד מעט שנתיים – לא משחק לבד כמעט אף פעם.
הוא תמיד רוצה שיהיו איתו.
אין כזה דבר שהוא משחק בחדר ואני בסלון.
אם אני יוצאת לרגע מהחדר הוא מתחיל לבכות או בא אחרי.
האם זה נורמלי? אם כן עד איזה גיל?
ואם לא – ממה זה יכול להגיע? (הוא הגדול)
תשובתי:
התופעה שאת מתארת עם ילדך החמוד נורמלית בהחלט.
למעשה מהרגע שילד נולד מתחיל תהליך היפרדות הדרגתי
שבמהלכו נבנית אישיותו העצמאית של הילד כאדם ייחודי
כשברקע נמצאים הוריו להעניק לו את התמיכה והאהבה שהוא צריך.
התהליך הזה מלווה בקונפליקט של רגשות מנוגדים.
מצד אחד – הרצון לעצמאות ו"ללמוד את העולם"
ומצד שני – הצורך בהורה תומך ומגונן שאפשר לחסות בצילו ולסמוך עליו.
קונפליקט זה מתגבר בגיל ההתבגרות הראשונה. בסביבות גיל שנתיים ועד גיל חמש
ואח"כ בגיל ההתבגרות השנייה בשנות העשרה.
כאמור, לשלבים אלו יש משמעות בבניית אישיותו העצמאית והייחודית של הילד.
עניין נוסף –
תינוק קטן מבין שרק מה שהוא רואה אכן קיים במציאות. מה שאינו רואה לא קיים.
עם הזמן, במהלך שנת החיים הראשונה הוא לומד אט אט שגם אם הוא לא רואה משהו זה עדיין לא אומר שהוא לא קיים.
גם אם הוא לא רואה את אמא – היא קיימת.
הלמידה הזו בשבילו היא חידוש מענג
לכן גילאים אלו אוהבים מאוד לשחק ב"קוקו" ובמחבואים.
הצחוק שהם צוחקים במשחק כזה הוא ביטוי לפורקן שהם חשים אחרי חלקיק הרגע
שבו הם התמודדו עם כך שהם לא רואים את אמא.
תפקידנו כהורים פשוט – להיות שם בשבילם במידת האפשר.
בלי היסטריה אלא יותר ממקום רגוע, מרגיע ומאיר פנים בנוסח "אמא אוהבת אותך".
עם הזמן הוא ירגע ויראה שהכל בסדר.
שגם כאשר אמא עסוקה לפעמים או שהיא בחדר אחר
אין זה אומר שהיא לא קיימת.