בס"ד

האוטובוס נחלץ מן הפקקים בכביש המנהרות.

עכשיו הוא דהר במורד הכביש המוביל מגילֹה למרכז ירושלים.

הייתי בדרכי לעבודה כמחנכת כיתה י"ג בסמינר קטן.

מהחלון ניבטו אלי בתי השכונה הערבית "בית צפפא".

מעל הגגות השטוחים של הבתים תפסו את עיני

חבלים מתוחים מצד לצד

עמוסים בכביסה צבעונית מתנופפת.

חשבתי באותם רגעים על אותה אמא ערביה שמיינה וכיבסה ותלתה את הבגדים

ושתוריד ותקפל ותשים בארונות ושוב תמיין ותכבס

ובמקביל גם תבשל ותנקה.

באותו רגע הרגשתי עשירה כל כך.

הרי אותה אמא ערביה ועוד מיליארד אימהות כמותה ברחבי העולם

עושות את כל הדברים האלו דבר יום ביומו.

למה?

כי זה סדר החיים.

כי כשיש לך משפחה הכי טבעי שתעשי את זה

וזה בסדר גמור,

עם זאת

התבהרה בתוכי והאירה ההכרה בהבדל הגדול

בין מה שאני עושה לבין מה שעושה האמא הערביה.

היא תולה ומקבלת כביסה נקיה.

אני מקבלת בנוסף לזה גם ערך שהוא נצח.

עבורי זה חלק מעשיה עם משמעות עמוקה.

זה לא לגדל ילדים רק משום שזו דרך העולם.

זה לגדל אותם להיות יהודים שיביאו בדרכם הייחודית את אור ה' לעולם.

מציאות של יהודי היא גילוי כבוד ה' בעולם.

כשאני נמצאת שם למען המטרה הזאת

על כל מה שכרוך בה

כל פִיפּס שאני עושה למען או בגלל המטרה הזאת הוא חלק מאותו גילוי האור.

לכן כל מכנס שאני תולה הוא נצח.

תחשבו על זה, קליק – נצח, קליק – נצח, קליק – נצח….

באותו בוקר הגעתי לסמינר עם שיעור שונה מזה שהתכוונתי למסור.