בשבת אחר הצהרים

התעוררתי מחלום מוחשי מאוד.

אמרתי לעצמי – את החלום הזה אני צריכה ליישם בחיים עצמם

וגם לשתף בתובנות שלו את חברות קהילת "אמא לעניין".

​

אז מה היה שם?

כמו בחלום

דברים מתחילים מהאמצע.

היינו באוטובוס

והיו שם ילדים לבושים בבגדים חגיגיים

שכאילו חזרו עם אחותם בת השבע עשרה מהברית שנערכה לתינוק החדש.

האם האמא היתה שם או לא?

משהו מעורפל. כמו בחלום.

על כל פנים, פניתי לנערה בת השבע עשרה ושאלתי אותה:

"למה שהילדים לא יסעו עכשיו

כל אחד

ישר למקום ששם הוא אמור להתארח כשאמא שלך בבית החלמה?".

הנערה החמודה ענתה בביישנות אך בנחרצות:

"אני מעדיפה שקודם כל כולם יחזרו הביתה ומשם יצאו.

שירגישו את הבית.

שירגישו שיש להם מקום, שחושבים עליהם, שעוזרים להם עם התרמיל ועם הדובי".

​

בחלומות, כאמור, הכל יכול להיות. אני זוכרת שזה נגע לליבי.

אהבתי את ההתייחסות הזאת של הנערה בת השבע עשרה.

אבל חשבתי לעצמי: 'ומה איתה?

הרי גם היא ילדה.

על עצמה היא חושבת?

לעצמה היא נותנת את המקום?

לעצמה היא מקשיבה?

​

רציתי להגיד לה את זה

ואולי גם אמרתי

"תזכרי גם את עצמך. גם את ילדה.

בסוף היום

אחרי שדאגת לכל אחד

והקשבת והשתדלת

וספגת

וקיבלת

את כבר במיטה,

כמעט נרדמת,

עייפה.

תשאלי את עצמך הקטנה שבפנים:

"מה שלומך?"

כאן התעוררתי.

שחזרתי את החלום מהר פעם ופעמיים

כדי שלא יישכח ממני כדרכם של חלומות

ואמרתי לעצמי –

זה נכון גם כלפי אמא בכל גיל.

כמו שזה נכון לילד בן חמש ולנערה בת שבע עשרה

זה נכון גם לאמא בת עשרים ושתיים, בת שלושים וחמש או בת שבעים.

בערב

בסוף היום

תפני אל הנפש שלך שם בפנים.

הנפש היא כמו ילדה קטנה,

צמאה ליחס, להכרה ולהקשבה.

תני לה את זה לרגע קל.

בין אם קוראים לך אסתי, פֶּסטי, קליאופטרה או סיציליה

תשאלי את עצמך הקטנה שבפנים:

"פֶּסטי, מה שלומך? איך את מרגישה? מה עבר עליך היום?

קחי חיבוק. אני אוהבת אותך כמו שאת.

זה בסדר להרגיש את מה שאת מרגישה. אני כאן בשבילך".